פסק-דין בתיק עמ"נ 8923-10-12

ערעור מנהלי על החלטה של וועדת הערר לענייני ארנונה שליד עיריית חדרה מיום 26.6.12 בערר 2/2007, שבה היא דחתה את הערר שהגיש המערער על חיובו בתשלום ארנונה בגין נכס שהוא מחזיק, בשותפות עם אחרים, בתחומי העיר חדרה (" ההחלטה").

לאחר עיון בכתבי הטענות ושמיעת טענות בעלי הדין, אני מחליט לדחות את הערעור.

המערער הוא הבעלים של רבע מהזכויות בבניין הנמצא ברחוב סמילסקין 3, חדרה, הידוע כחלקה 341 בגוש 10036 (" הנכס"). בנוסף לזכויות הבעלות, המערער הוא גם מחזיק בחלקים נוספים בנכס וכעולה מן ההחלטה, השטח הכולל שאותו מחזיק המערער עולה כדי 39.33% של שטח הנכס. אין מחלוקת שהחזקתו של המערער בנכס היא במשותף עם אחרים.

עיריית חדרה (" העירייה") חייבה את המערער בגין כל שטח הנכס והשגתו על כך נדחתה ועל רקע זה הוגש הערר. וועדת הערר דחתה את טענת המערער שיש לחייבו רק בחלק היחסי של החזקתו בשטח הנכס ובהסתמך על סעיף 316 לפקודת העיריות (נוסח חדש) (" הפקודה"), היא דחתה את הערר. בהחלטה דחתה וועדת הערר גם טענה אחרת של המערער שיש לחייב בארנונה את המחזיקים בפועל מכוחם של הסכמי שכירות שהודעה עליהם נמסרה לעירייה. בעניין זה קיבלה וועדת הערר את טענת העירייה שהחיובים שהוטלו על המערער, הביאו בחשבון את הסכמי השכירות שלגביהם ניתנה הודעה כמתחייב מסעיף 326 לפקודה, ובגין השטח שלגביו לא ניתנה הודעה, חויב המערער על יסוד סעיף 316 האמור.

המערער אינו חולק על התשתית העובדתי ועל המסקנות שביסוד ההחלטה וטענתו היא שהסתמכות העירייה על סעיף 316 לפקודה, איננה ראויה ומביאה לתוצאה בלתי צודקת, ולכן על העירייה לגבות מכל אחד מהבעלים המשותפים את חוב הארנונה המגיע, על פי חלקו היחסי. בנוסף טען המערער כי בחלק משטח הנכס נמצאים מחסנים אשר לא היה מקום לסווגם כמשרדים, כפי שעשתה העירייה.

המשיבה טוענת כי אין כל פגם בהחלטה וכי הערעור אינו מגלה עילת התערבות בה.

סעיף 316 לפקודה קובע כי " מקום שהוטלה ארנונה לפי הוראות הפקודה על בעל של בניין או קרקע,שהם בבעלות משותפת, מותר לגבותה מאחד או מאחדים מתוך הבעלים המשותפים, ומי שנגבתה ממנו הארנונה, יהיה זכאי להשתתפות של שאר הבעלים, באופן יחסי לחלקו של כל אחד בבניין או בקרקע והוא רשאי לעקל את ההכנסה מן הבניין או הקרקע עד שיגבה את הסכום המגיע משאר הבעלים המשותפים".

המחבר ה' רוסטוביץ בספרו ארנונה עירונית, מהדורה חמישית (2006), סוקר את חבותם בארנונה של נישומים שונים ולגבי מחזיקים במשותף הוא מציין כי " כאשר מספר משתמשים מחזיקים ומשתמשים בנכס כולו במשותף, חזקתו של כל אחד מהם מתפשטת על כל הנכס, ואין לו חזקה ייחודית בחלק מסוים בנכס. הרשות המקומית רשאית להשית את מלוא הארנונה על כל מהמשתמשים או על כולם יחד, וכל מי ששמו מופיע בספר הנכסים והנישומים חייב במלוא סכום הארנונה" (כרך ראשון, עמ' 259).

לגבי בעלות משותפת, מזכיר המחבר את סעיף 316 לפקודה והוא מציין כי: " ניתן לפרש סעיף זה כך, שהכוונה היא לבניין הנמצא בבעלות משותפת ובהחזקה משותפת של הבעלים, ומכוח החזקתם המשותפת הם הנישומים בארנונה כללית. במקרה זה, רשאית העירייה להשית ארנונה על כל אחד מהבעלים המשותפים או על כולם, ואזי ניתן לגבות את כל הארנונה מכל מי שחויב" (שם בעמ' 262) ובהמשך הוא מזכיר את פסק הדין שניתן בע"א 1449/95 בראז ניצה נ' עיריית תל אביב (לא פורסם) והוא מציין כי נפסק שם: " לנוכח האמור בסעיף 316 ו- 308 לפקודת העיריות, העירייה רשאית להשית על הנישומה את מלוא הארנונה בגין הנכס, ועל הנישומה להתחשבן עם יתר הבעלים בנכס".

הנה כי כן, משסמכה וועדת הערר את החלטתה על הוראת סעיף 316 לפקודה היא נהגה בהתאם לדין ולהלכה הפסוקה, ומשכך, צודקת המשיבה כשהיא טוענת שאין עילה להתערב בהחלטה. למעלה מן הדרוש אוסיף כי המשיבה צודקת גם כאשר היא טוענת שטענות המערער הנוגעות לסיווג הנכס, אינן יכולות להתברר בגדר ערעור זה שכן אם חפץ המערער להעמיד לביקורת את הסיווג כפי שהוא נכלל בצו המסים שפרסמה העירייה, היה עליו להגיש עתירה מנהלית בקשר לכך.

סיכומו של דבר, הערעור נדחה.

המערער ישלם למשיבה שכר טרחת עורכי דין בסכום של 8,000 ש"ח.

ניתן היום,  כ"ז סיון תשע"ג, 05 יוני 2013, בהעדר הצדדים.